"וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה' נתן את חן העם בעיני מצרים... וינצלו את מצרים" {שמות י"ב, ל"ה-ל"ו}
"וינצלו את מצרים" –"עיקר תיקון העשירות דקדושה היא עניות, דהיינו, מי שאינו מתגאה בדעותיו ומחזיק עצמו כעני, באיזה מעמד שהוא, בין שהוא עני ממש, או בינוני, או עשיר מופלג. מחזיק עצמו תמיד כעני ואביון גדול. בבחינת דוד המלך שבגודל מלכותו, גדלותו ועושרו אמר תמיד "כי עני ואביון אנכי" {תהלים ק"ט, כ"ב}." {לקוטי הלכות, בא}

להחזיק עצמנו כעניים
רבי נתן מלמד אותנו, שצריך לדעת שבעולם הזה, נקרא האדם עני. כי אפילו על הצדיקים נאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" {קהלת ז', כ'}. כי הצדיקים כלפי הקב"ה וכלפי רצון ה', מרגישים עצמם עניים. קל וחומר האדם הפשוט צריך להרגיש את עצמו עני ולדעת, שמה שיש לו מהקב"ה, זה הוא חסד ומתנת חינם. אפילו יש לו לחם צר ומים לחץ, צריך להיות בבחינת "איזה הוא עשיר? - השמח בחלקו" {אבות ד', א'}. לשמוח במה שיש לו, בחלק שלו ויזכור שהכל מתנה מאת ה'.

לזכות לעשירות אמיתית
כאשר יהיה בשמחה וירגיש שטוב לו, דוקא אז, יכול לזכות לעשירות אמיתית. כמו שכתוב: "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים" {תהלים קי"ג, ז'}. כי מי שחושב עצמו כדל ומשים עצמו כעפר, דוקא אותו חפץ הקב"ה להושיב עם נדיבים ולהפוך אותו לעשיר. כי ה' יתברך יודע שגם כאשר יזכה לעשירות ממש, לא יפול לתאוות, לגאוה ולזחיחות הדעת. אלא גם אז יחזיק עצמו כעני וידע שהכל מאת ה' ולא בכוחו ועוצם ידו, אלא ישמח בחלקו וינהג כשאר בני האדם, ללא יוהרה והתנשאות. ובעושר שלו ישתמש לעשות דברים טובים, לטובת עם ישראל ולטובת לומדי התורה.

הכל מאת ה'
ניתן להקיש זאת לכל תכונה טובה שיש באדם, בין אם זה כישורים גשמיים ובין אם אלו מעלות רוחניות. אם ידע האדם שהכל מאת ה', יזכה שכישוריו ומעלותיו יצאו מהכח אל הפועל ויוכל לעשות בהם הישר והטוב בעיני ה' ולטובת הכלל. אבל אם אינו משים עצמו כעני ודל ובכל הזדמנות מראה את כישוריו ומתגאה בהם, אזי חלילה אין הקב"ה עוזרו להגיע למעמד ולתפקיד שיכול להגיע אליהם. לעיתים קורה, שגם אם הגיע למעמד רם עלול ליפול, כי אינו נוהג בענוה.
לא כן הרשעים שהם בהיפך מכל זה: כשהוא עני, הוא בכעס על ה' יתברך על עניותו וחסרונו. בבחינת "והיה כי ירעב ויתקצף" {ישעיה ח', כ"א}. ותיכף שיש לו איזה ממון, הוא מלביש את עצמו במלבושים, שאינם ראויים לו לפי ממונו ועל ידי זה חסר לו יותר מבתחילה. אומר רבי נתן, הרשע כשהוא עני, הוא כועס על ה' יתברך, על כך שהוא עני. וכשיש לו ממון, אינו משתמש בממון בישוב הדעת.
ואפשר לאמור, שזה אחד מהנסיונות שיש לנו בדור הזה, שאנשים אינם משתמשים בכספם בשום שכל ובסופו של דבר נופלים לכל מיני חובות. וככל שמרוויחים יותר, מבזבזים יותר. ולמעשה, השמחה רחוקה מהם, כי כל חייהם הם במרדף להשיג עוד כסף ועוד מקור הכנסה. תוך כדי כך, גם שוכחים שהכל מאת ה' יתברך וכל מה שנעשה, זוהי רק השתדלות ועלינו לשמוח בחלקנו ולהיזהר לא ליפול לגאוה. כשה' יתברך רואה שאדם שמח בחלקו ואינו מתגאה בממונו ובשאר כישוריו על חבריו, אז שולח לו ה' ברכה במעשה ידיו. וכשחלילה אינו שמח בחלקו ואינו מודה לה' על מה שיש לו, מוצא את עצמו רודף אחרי הממון ואזי חייו מרורים והוא חש כאילו הוא נמצא בימי עניותו.

נשים יקרות וחביבות!
עלינו לדעת, שעיקר היופי והנוי של עם ישראל, הוא מידת העניוות - מידת הענוה. בבחינת "יאה עניותא לישראל" {מסכת חגיגה ט', ע"ב}. מי שמחזיק עצמו לעני תמיד, כל מה שיש לו תמיד יפה ונאה בעיניו, שמח הוא במלבושיו ובשאר חפציו. ואכן, נשים, אשה ששמחה במה שיש לה היא אשה מאושרת. אבל אשה שכל הזמן מסתכלת סביבה ובודקת מה חסר לה, במה היא עדיין לא מעודכנת כשאר חברותיה, אשה כזו היא רחוקה מלהיות שמחה, כי אף פעם לא תבוא על סיפוקה. גם אותה אשה שאנו רוצות להידמות לה, כי נראה לנו שהיא משופעת בממון, קרוב לודאי שהיא בעצמה לא שמחה בחלקה ומחפשת איך להיות מאושרת...
רק מי שמשתמש בכספו לקניינים רוחניים, להרחבת הדעת בעבודת ה', להחזקת תלמידי חכמים, הוא מאושר ומקבל מאתו יתברך עוד ועוד שפע. בענין זה עלינו גם להראות דוגמא אישית לילדינו. כאשר רואים הם שבכסף משתמשים להוצאות שבקדושה ולנתינת צדקה ולא לצרכי מותרות, אשר מתחלפים חדשים לבקרים, ילמדו זאת גם הם.
גלות מצרים היתה גלות מרה וקשה. אחריה הוציא אותנו הקב"ה בעשירות גדולה. כמו שהבטיח ה' לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" {בראשית ט"ו, י"ד}. כן יהי רצון שנזכה במהרה לגאולת עולם עם הרבה שפע דקדושה.